היום הייתי בהפגנה.
לפני כמה ימים, הרייך הרביעי שנקרא נתניהו החליט שעפיפון שעף מעזה הוא נשק והורה לצה"ל לרצוח יותר עזתים חפים מפשע.
אז איזה חבר של אבא החליט לארגן הפגנה שבה בפארק זרזיף באר־שבע יבואו כמה אנשים ויעיפו עפיפונים.
א'. זה לא רעיון חכם כל כך להעיף עפיפונים אחרי שרצחו אנשים בגלל עפיפון.
ב'. זה היה בצוהוריים, בבאר־שבע, באמצא אוגוסט, כמות אנשים שיבואו לשם לא תשנה כלום.
ג'. גם אם איכשהו יפסיקו לתקוף בעזה בגלל עפיפונים, ימצאו תירוץ אחר לתקוף שם, העיניין הוא לא העפיפונים, הוא הגיזענות.
זה נראה כמת כיאילו המישהו הזה פשוט אהב להעיף עפיפונים וחיפש סיבה.
אבא הכריח אותי לבוא.
כשהגענו חיכינו איזה חצי שעה לכמה נשים שבאו מחוץ לעיר.
אני ישבתי לקרוא ספר, "זה עוזר לילדים בעזה בידיוק כמו להעיף עפיפונים" נימקתי.
בסופו של דבר הם הגיעו, היינו בערך עשרה.
החברר של אבא סיפר לנו משל, הדרך הכי עצלנית לכניס לסיפור מוסר השכל, בשם "הילדים צוחקים" מאת זכריא תמיר.
המשל הולך ככה: היה היה מלך שככל השליטים היה מטומטם וכשהוא ראה כמה ילדים צוחקים הוא החליט שהם צוחקים עליו ואסר על אנשים בממלכה לצחוק ואז מוסר השכל.
אם היו מורידים את המוסר השכל זה היה יכול ליהיות יצירת מופת, סטירה בתיפארתה.
אחר כך העפנו עפיפונים.
וזה לא עזר לאף ילד בעזה.